LUZBY BERNAL

Mostrando entradas con la etiqueta AMORES. Mostrar todas las entradas
Mostrando entradas con la etiqueta AMORES. Mostrar todas las entradas

martes, 21 de diciembre de 2010

MARIO BENEDETTI.-LAURA AVELLANEDA/POEMA


Ultima noción de Laura
colecciones con gracias


A Ana María Picchio
Laura Avellaneda
Usted martín santomé no sabe
cómo querría tener yo ahora
todo el tiempo del mundo para quererlo
pero no voy a convocarlo junto a mí
ya que aún en el caso de que no estuviera
todavía muriéndome
entonces moriría
sólo de aproximarme a su tristeza
usted martín santomé no sabe
cuánto he luchado por seguir viviendo
cómo he querido vivir para vivirlo
pero debo ser floja incitadora de vida
porque me estoy muriendo santomé

scrap con mujeres romanticas
no sabe que no es viejo
que no podría serlo
en todo caso allá usted con sus años
yo estoy segura de quererlo así
usted martín santomé no sabe
qué bien qué lindo dice
avellaneda
de algún modo ha inventado
mi nombre con su amor
usted es la respuesta que yo esperaba
a una pregunta que nunca he formulado
usted es mi hombre
y yo la que abandono
usted es mi hombre
y yo la que flaqueo
usted martín santomé no sabe
al menos no lo sabe en esta espera
qué triste es ver cerrarse la alegría
sin previo aviso
de un brutal protazo



quizá porque vivir es eso
es estar cerca
y yo me estoy muriendo
santomé
no sabe usted
qué oscura
qué lejos
qué callada
usted
martín
martín cómo era
los nombres se me caen
yo misma estoy cayendo
usted de todos modos
no sabe ni imagina
qué sola va a quedar
mi muerte
sin
su
vi
da.










son românticos
Un  sencillo homenaje a todos lo Amores de hombres y Mujeres que pueden haber vivido esta situacion, de dejar morir un sentimiento o experiencia.
Tambien una fuerza en  luz para tener la esperanza de continuar viviendo y encontrar  una nueva oportunidad.mucho mas gratificante por que va ayudada del aprendizaje ya vivido,o una puerta abierta para renacer y comenzar de nuevo.

Shalom.,
Luzbyta






martes, 7 de diciembre de 2010

EXTRAÑO A MI MADRE ABUELA


אני מתגעגעת לאימא שלי. היום, אימא של חברתי אספה את הילד שלי מן הגן. היא הביאה אותו לביתי ונתנה לו נשיקה. הרמתי אותו, והיא אמרה "תגיד שלום לסבתא!" נשמתי את ריחו החם, וכשהקשבתי למקצב מציצת האצבע שלו, חשתי בגוש המחניק בגרוני. אני מתגעגעת לאימא שלי.
אני מתגעגעת לאימא שלי. בשבוע שעבר, בני הגדול יותר הגיע הביתה עם ציון של 100 במבחן. חיבקתי אותו חזק ולחשתי באוזנו כמה אני גאה בו. הייתה לי חצי שנייה שבה פניתי לטלפון כדי לצלצל למישהו לספר את החדשות. אבל למי? אימא שלי נפטרה לפני אחת-עשרה שנים. היא לא נמצאת שם ולא אוכל להתקשר אליה. אני מתגעגעת לאימא שלי.
אני מתגעגעת לאימא שלי. בתי הגדולה חגגה בת-מצווה לפני חודשיים. במסיבה הגדולה שערכנו, בעלי נשא נאום. בבוקר המסיבה דחקתי בו למצוא דרך כלשהי להזכיר את אמי. זו הייתה הנכדה היחידה שהיא זכתה לראות בחייה. לדברי הרופאים, היא הייתה הסיבה שבגללה המשיכה אמי להחזיק מעמד זמן כה רב. הוא הקדיש לה את היום, וכשעשה זאת, הרגשתי את אותו גוש בגרון ועיניי מלאו דמעות. אני מתגעגעת לאימא שלי.
אני מתגעגעת לאימא שלי. בתי הצעירה נושאת את שמה. כיוון שזהו שם די בלתי רגיל, שואלים אותי תכופות לגביו. לעתים קרובות, אנשים שואלים פעמיים, כיוון שנדיר יחסית שמישהו בגילי קורא לילדו על שם הורה שלו. אני עוצרת ומביטה בבתי היפה, ששמה מתאים כל כך למהותה, ותוהה: אילו הייתה אמי בחיים, מי הייתה הבת הזו? אני מתגעגעת לאימא שלי.
אני מתגעגעת לאימא שלי. לפני ראש השנה, נראה היה שאצל כל מי שאני מכירה ביקרו ההורים. מזוודות ותיקים היו פזורים בסלונים, ומתנות גדשו אותן עד להתפקע. דגני הבוקר החביבים על בני המשפחה, תיקי גב נושאי שמות אישיים וחליפות חג לילדים; מתנות שרק אימא תקנה לבתה ולילדיה. מתנות שלא צריך לבקש אותן, אלא שאימא פשוט יודעת שהן נחוצות ורצויות. פשטידה, בשר מוכן ועוף מוקפא באהבה וארוז לתוך קופסאות, כדי ש"הבת שלי תוכל לנוח קצת". מסעות קניות כדי שהסבתא תוכל לפנק את האימא. הגוש עדיין חונק את גרוני. אני מתגעגעת לאימא שלי.
כאשר אמי הלכה לעולמה, זו הייתה הקלה, במובנים מסוימים. היא הייתה חולה הרבה שנים, ושמונה-עשר החודשים האחרונים לחייה היו קשים במיוחד. בששת החודשים האחרונים לחייה היא הייתה מאושפזת בבית החולים. התפקידים התחלפו. כשנעשיתי אימא בפעם הראשונה, התחלתי גם לטפל באמי ולהעניק לה. לקח לי זמן להבין איך להאכיל ולרחוץ את התינוקת שלי ואת אימא שלי זו בצד זו. כפי שפעלתי בכל המרץ לקבלת מטפלת טובה לתינוקת שלי, כך נעשיתי כוח משמעותי במחלקת בית החולים, נלחמת על כבודה של אמי וזכויותיה נוכח כל מעשה הזנחה ולו הפעוט ביותר.
צהלתי משמחה כשהתינוקת שלי למדה להתגלגל על הבטן ולמחוא כפיים, וניסיתי להתעלם מן הדמיון המבהיל לצהלות העידוד שלי להתקדמותה האיטית של אמי, המנסה באומץ לערום שלוש קוביות זו על גבי זו, במסגרת ריפוי בעיסוק.
כל החודשים האלה פעלתי כמו על טייס אוטומטי, ואני חושבת שאילו עצרתי לחשוב על כל מה שאני עושה בעת ובעונה אחת, ועל הדבר שאותו אני רואה, הייתי זוחלת לתוך מיטתי ולא קמה יותר. אך אדם עושה את מה שמוטל עליו לעשות. רק במבט לאחור, אני נדהמת כיצד הצלחתי להתמודד עם עבודה במשרה מלאה, טיפול בתינוקת, לימודים חלקיים לתואר שני וכן להיות המטפלת הראשונית והתומכת העיקרית של אמי.
כיום, יותר מעשר שנים מאז שהלכה לעולמה, למדתי לקבל שהיא הלכה, וזאת במישורים רבים. המישור שעמו אני עדיין נאבקת היום, הוא מידת טוב-הלב והנדיבות, שרק אימא יכולה להעניק. לעשות לך מרק כשאת חולה, להתקשר לבדוק מה עם השיעול של התינוקת, לשלוח חבילות טיפוח בדואר, לקנות לך את החולצה שלדעתה תהיה כל כך יפה עלייך. כשאני רואה את ידידותיי מקבלות את הדברים הללו, אני באמת שמחה בשבילן, אך הגוש בגרון שב ומופיע בכל פעם ופעם. זה גוש של עצב, של אבל ושל אובדן. כי רק אימא יכולה להיות אימא.
אני כל כך מתגעגעת לאימא שלי.